ישראל והעם היהודי: שורשים, זיכרון ובחירה בחיים

שורשים שרואים, זיכרון ששומעים

הקשר היהודי לארץ קדם למדינת ישראל באלפי שנים. רואים אותו באבן: תבליטים אשוריים מתעדים את המצור על העיר היהודאית לכיש ב־701 לפני הספירה.¹ ורואים אותו בקלף: מגילות מדבר יהודה שומרות כתבים ואמונה יהודיים מימי הבית השני.²

הארץ חיה גם בסיפורי המקרא, בעברית ובתפילות לירושלים. אמונה והיסטוריה הן שני סוגים של ידיעה, ואפשר להבין קשר בלי לחלוק אמונה. בליל הסדר משפחות עדיין מספרות את סיפור היציאה מעבדות לחירות, בשאלות ובמאכלים.³ ואין דרך אחת להיות יהודי: דתי או חילוני, אשכנזי, ספרדי, מזרחי או אחר.

בגלות: בית, וגם סכנה

במשך דורות חיו קהילות יהודיות במזרח התיכון, בצפון אפריקה, באירופה ומעבר להן: כתבו, סחרו והתווכחו עם שכניהן. הארכיון היהודי העיראקי שומר את התיעוד של החיים האלה, ושל סופם.⁴ לפי משרד החוץ הישראלי, יותר מ־850 אלף יהודים נאלצו לעזוב את מדינות ערב ואת איראן במאה ה־20;⁵ מעיראק לבדה עזבו כמעט 120 אלף בשנים 1950–1951, לפי הארכיון הלאומי האמריקאי.⁴

אנטישמיות, עוינות ליהודים משום שהם יהודים, לבשה צורות רבות: עלילות, הגבלות, אלימות וגירושים, מאנגליה ב־1290 ועד ספרד ב־1492.⁶ פוגרומים פגעו ביהודי האימפריה הרוסית;⁷ בפרהוד בבגדאד, ב־1–2 ביוני 1941, הותקפו יהודים ורכושם נבזז.⁸ לא כל חברה הייתה עוינת, אבל המעבר משייכות לסכנה יכול היה להיות מהיר. זה חלק מהסיבה שבית ויכולת להתגונן חשובים כל כך בזיכרון היהודי.

זיכרון הקורבנות אינו הופך את צאצאי הפוגעים, או דת שלמה, לאשמים לעד. וביקורת על ממשלת ישראל אינה כשלעצמה שנאת יהודים; היהודים כולם אינם אחראים למעשי הממשלה הזאת.

השואה

בין 1933 ל־1945 רדפה גרמניה הנאצית, עם בעלות בריתה ומשתפי הפעולה, את יהודי אירופה, ורצחה כשישה מיליון יהודים. משפחות, קהילות ועולמות תרבות שלמים נמחקו.⁹

הזיכרון הזה מסביר את עומק הצורך הישראלי בביטחון. הוא אינו מצמצם את הזהות היהודית לקורבנוּת, ואינו נותן היתר לפגוע באחרים. הציונות קדמה לשואה; ישראל אינה רק תשובה לאסון, אלא גם חלום לאומי וחיים שנבנו.

ציונות: געגוע ישן הופך לתוכנית

בסוף המאה ה־19 נעשתה הציונות לתנועה לאומית מודרנית; תאודור הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב־1897.¹⁰ בהצהרת בלפור, ב־2 בנובמבר 1917, תמכה בריטניה בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, בתנאי שלא ייפגעו זכויות העדות הלא־יהודיות שחיו בה.¹¹ ב־1922 הטיל חבר הלאומים על בריטניה לממש זאת.¹²

אבל הארץ לא הייתה ריקה. חיו בה גם ערבים, עם בתים, שדות, ערים ושורשים עמוקים. ההתנגשות בין שתי תקוות לאומיות אינה הערת שוליים בסיפור הזה; היא הסיפור.

1947–1948: ריקודים ברחוב, ואז מלחמה

ב־29 בנובמבר 1947 המליצה עצרת האו״ם על מדינה יהודית, מדינה ערבית וירושלים בינלאומית, ברוב של 33 נגד 13.¹³¹⁴ ההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית; ההנהגה הערבית הפלסטינית ומדינות ערב דחו אותה כבלתי צודקת לארץ שרוב תושביה ערבים.¹⁵ בזיכרון הישראלי זה הלילה שבו רקדו ברחובות.

הקרבות פרצו מיד, עוד בשלטון הבריטי.¹⁵ לפי משרד החוץ הישראלי, ערבים מקומיים וכוחות לא־סדירים ממדינות שכנות תקפו יישובים יהודיים.¹⁶ שלוש שנים אחרי השואה, ישראלים זוכרים את החודשים האלה כמלחמה על עצם הקיום. עד 1949 איבד הצד היהודי כ־4,000 לוחמים וכ־2,000 אזרחים, כאחד מכל מאה תושבים.¹⁶

ומה שהסיפור הישראלי נוטה לדלג עליו: באותם חודשים, עוד לפני הכרזת המדינה, ערבים פלסטינים כבר איבדו את בתיהם. לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, עד אפריל 1948 עזבו כ־75 אלף, ועד יוני ברחו עוד כרבע מיליון; ביולי גירשו כוחות ישראליים 40 עד 50 אלף מתושבי לוד ורמלה. לדבריו, מספר הפליטים הכולל היה מעט יותר מ־700 אלף.¹⁷ כמה מזה תוכנן, על כך מתווכחים עד היום; הסיפור הפלסטיני מפרט.

ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל.¹⁸ צבאות ערב חצו לשטח המנדט לשעבר (בישראל אומרים פלישה; בכתיבה הערבית, כניסת הצבאות הערביים לפלסטין).¹⁵ המלחמה הסתיימה ב־1949 בהסכמי שביתת נשק, לא בשלום; המדינה הערבית לא קמה, וירדן החזיקה בגדה ומצרים בעזה.¹⁵

בן־גוריון: הבונה, וההחלטות הקשות

דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, הוביל את המדינה במלחמה ההיא. בעיני ישראלים רבים הוא האיש שהפך חלום למדינה; ב־1953 עבר לשדה בוקר שבנגב, כדי להראות איפה לדעתו נמצא העתיד.¹⁹

הוא גם עמד בראש ההחלטות הקשות של 1948. ב־16 ביוני החליטה ממשלתו שלא לאפשר שיבה המונית של הפליטים. לפי מוריס, בן־גוריון תמך ב„טרנספר”, אף שלא כל חבריו להנהגה הסכימו.¹⁷ אפשר להעריך את מה שבנה ולראות גם את המחיר ששילמו אחרים.

מגילת העצמאות הבטיחה שוויון זכויות וחופש דת, מצפון, לשון וחינוך.²⁰ זו אמת מידה לבחון בה את המדינה, לא הוכחה שהיא תמיד עמדה בה. בשביל יהודים רבים 1948 היא שנת התקומה; בשביל פלסטינים רבים, הנכבה. שתי החוויות אמיתיות, ואף אחת מהן אינה מחייבת לטשטש עובדה.

1949–1967: עולים, ממשל צבאי ושבועות של פחד

המדינה הצעירה קלטה מאות אלפים: ניצולי שואה, ויהודים שעזבו את מדינות ערב או גורשו מהן. לפי משרד החוץ הגיעו מעיראק יותר מ־120 אלף ומתימן יותר מ־47 אלף. היום, לפי המשרד, צאצאי היהודים ממדינות ערב ומאיראן הם רוב היהודים בישראל.⁵ מי שרואה בישראלים „אירופים” מחמיץ את זה.

ופרק שמסופר מעט: מ־1948 ועד 1966 חיו האזרחים הערבים בישראל תחת ממשל צבאי, עד שראש הממשלה לוי אשכול הודיע על ביטולו ב־8 בנובמבר 1966,²¹ אף שמגילת העצמאות הבטיחה שוויון.²⁰

ב־1956, אחרי שנשיא מצרים נאצר הלאים את תעלת סואץ, תקפה ישראל בסיני ב־29 באוקטובר, בתוכנית חשאית עם בריטניה וצרפת; לחץ אמריקאי הביא להפסקת אש ב־6 בנובמבר.²² בישראל זוכרים את „מבצע קדש” כתשובה לחדירות ולחסימת הדרך הימית לאילת; במצרים קוראים לו „התוקפנות המשולשת”.

במאי 1967 ריכזה מצרים כוחות בסיני, דרשה את פינוי כוח האו״ם וסגרה את מצרי טיראן לשיט ישראלי.²³ בזיכרון הישראלי אלה „שבועות ההמתנה”: המילואים מגויסים, הרחובות ריקים, ופחד מהשמדה, 22 שנה אחרי השואה.

1967: שישה ימים, ותחילת הכיבוש

ב־5 ביוני 1967 פתחה ישראל במתקפה אווירית שהיא מגדירה מכת מנע, ועד 10 ביוני ניצחה.²⁴ היא כבשה את סיני ואת עזה ממצרים, את הגדה ואת מזרח ירושלים מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה.²³ בישראל זה הרגיש כמו הצלה: מפחד השמדה אל הכותל המערבי בתוך שבוע. בעולם הערבי זו „הנכסה”, המפלה.²⁴

כך התחיל גם הכיבוש: אוכלוסייה פלסטינית גדולה עברה לשלטון צבאי ישראלי. ב־19 ביוני 1967 החליטה הממשלה להציע שלום למצרים ולסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי, עם סידורי ביטחון; אחרי שפסגת ח׳רטום של הליגה הערבית דחתה משא ומתן ושלום, ביטלה הממשלה את ההצעה באוקטובר.²⁵ בנובמבר באה החלטה 242, ומאמצי יארינג ורוג׳רס לא הניבו הסכם.

ישראל גם החלה להקים התנחלויות, והישראלים מתווכחים עליהן מאז. יש הרואים ביהודה ושומרון את לב הסיפור היהודי ועומק ביטחוני. אחרים רואים בשליטה מתמשכת על עם אחר סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולאופייה המוסרי. ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק, בחוות דעת מייעצת, שהמשך הנוכחות הישראלית בשטח הפלסטיני הכבוש אינו חוקי ושעליה להסתיים מהר ככל האפשר.²⁶

אוקטובר 1973: האזעקות של יום כיפור

ב־6 באוקטובר 1973, ביום השקט והקדוש ביותר בשנה היהודית, נשמעו האזעקות.²⁷ מצרים וסוריה תקפו את הכוחות הישראליים בסיני וברמת הגולן; אחרי כישלונות בימים הראשונים הסתיימה המלחמה בניצחון צבאי ישראלי.²⁸ כ־2,656 חיילים ישראלים נהרגו ויותר מ־7,200 נפצעו.²⁷ במצרים ובסוריה זוכרים אותה כמלחמה להשבת האדמות של 1967.

בישראל היא „המחדל”: הלם ששבר את הביטחון העצמי של 1967; המחאה וועדת אגרנט הביאו להתפטרות הממשלה.²⁷ ומהמלחמה הזאת צמחה דיפלומטיה: ועידת ז׳נבה, הסכמי סיני, הפרדת הכוחות בגולן, ובסוף הדרך השלום עם מצרים.²⁸

שנות השבעים: טרור נגד אזרחים

בשנות השבעים הכירו הישראלים פחד חדש: התקפות שכוונו בכוונה נגד אזרחים. באולימפיאדת מינכן, בספטמבר 1972, תקפו אנשי הארגון הפלסטיני „ספטמבר השחור” את המשלחת הישראלית;²⁹ 11 מחבריה נרצחו.³⁰ ב־1974 נהרגו 26 בני אדם בפיגוע בבית ספר במעלות, לפי ספירת „טיים” שמצטט משרד החוץ.³⁰

ב־11 במרץ 1978 נחתה חוליה פלסטינית מלבנון בחוף מעגן מיכאל, חטפה אוטובוס בכביש החוף וירתה בנוסעים. לפי משרד החוץ נרצחו 38 אזרחים, 13 מהם ילדים.³⁰

לכן, שנים רבות, „אש״ף” פירושו בעברית טרור. ישראל ואש״ף הכירו זה בזה רק ב־1993, במכתבי ההכרה ההדדית; מה השתנה בצד הפלסטיני בינתיים מתואר בדרכו של אש״ף, 1974–1988. וכלל האתר חל כאן כמו בכל מקום: פגיעה מכוונת באזרחים היא טרור, יהיה המבצע אשר יהיה.

שלום עם מצרים, מלחמה בלבנון

בנובמבר 1977 בא נשיא מצרים אנואר סאדאת לירושלים ונאם בכנסת. במרץ 1978 כתבו 348 קציני וחיילי מילואים למנחם בגין שלא יחמיץ את ההזדמנות, ומהמכתב נולדה „שלום עכשיו”.³¹ אחרי קמפ דייוויד נחתם ב־1979 הסכם השלום. ישראל החזירה את כל סיני, ובאפריל 1982 פינתה בכוח את העיר ימית, שהקימה שם.³² המדינה הערבית הגדולה, שנלחמה בישראל ארבע פעמים, נעשתה שכנה בשלום, ונשארה כזאת.

ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון וצרה על ביירות.³³ הממשלה קראה למלחמה „שלום הגליל” והציגה אותה כהרחקת אש״ף מגבול הצפון. זו הייתה המלחמה הראשונה שישראלים התווכחו עליה בזמן שנמשכה.

ב־16–18 בספטמבר 1982 טבחו אנשי „הפלנגות”, מיליציה נוצרית לבנונית בעלת ברית של ישראל, בפלסטינים במחנות סברה ושתילא בביירות, אחרי ששר הביטחון הישראלי אישר את כניסתם.³⁴ לפי „שלום עכשיו”, 400 אלף איש הפגינו אז בתל אביב בדרישה לוועדת חקירה; זו הערכת המארגנים, והיא שנויה במחלוקת.³¹ ועדת כהן קבעה שעל ישראל אחריות עקיפה, ששר הביטחון אריאל שרון התעלם מסכנת שפיכות הדמים, והמליצה שיתפטר.³⁴ ההסכם עם לבנון מ־1983 לא נכנס לתוקף.

אוסלו: תקווה, ואז האוטובוסים

בדצמבר 1987 פרצה בגדה וברצועה האינתיפאדה הראשונה, התקוממות עממית נגד הכיבוש.³⁵ ישראלים רבים, ובהם חיילים שנשלחו לשטר אזרחים, הרגישו שהמצב של 1967 לא יכול להימשך בלי מחיר. ב־1988, אחרי שאש״ף קיבל את החלטה 242, הפגינו לפי „שלום עכשיו” 100 אלף ישראלים בעד משא ומתן איתו.³¹

אחרי ועידת מדריד באו ב־1993 ההכרה ההדדית והסכם אוסלו. הכנסת אישרה אותו ברוב של 61 מול 50:³⁶ חצי מדינה קיוותה, וחצי פחדה. ב־1994 בא השלום עם ירדן. לרגע נדמה שהסכסוך כולו קרוב לסיום.

ואז באו הדם והפחד. ב־25 בפברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין, ישראלי, טבח טרור במתפללים מוסלמים במערת המכפלה (אל־חרם אל־אבראהימי) בחברון.³⁷ בפברואר ובמרץ 1996 נהרגו 59 בני אדם בארבעה פיגועי התאבדות של חמאס, רובם באוטובוסים ובמרכז קניות.³⁸ ישראלים שתמכו בהסכם פחדו לעלות על אוטובוס.

ב־4 בנובמבר 1995, בסוף עצרת שלום בתל אביב, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר, יהודי ישראלי שהתנגד לאוסלו.³⁹ שמעון פרס החליף אותו והפסיד בבחירות במאי 1996.³⁹ הרוצח בא מבפנים, וגם את זה ישראלים צריכים לספר לעצמם. אבל הרצח לבדו לא קבע את גורל התהליך.

האינתיפאדה השנייה: אוטובוסים, בתי קפה וגדר

ביולי 2000 הסתיימה ועידת קמפ דייוויד בלי הסכם; האלימות פרצה אחרי ביקור אריאל שרון בהר הבית (אל־חרם א־שריף) ב־28 בספטמבר.⁴⁰ בשביל ישראלים, האינתיפאדה השנייה היא פיגועי התאבדות באוטובוסים, בבתי קפה, במסעדות ובקניונים. לפי „בצלם”, מספטמבר 2000 עד ספטמבר 2010 הרגו פלסטינים 1,083 ישראלים, 741 מהם אזרחים.⁴¹

באותו עשור, שוב לפי ספירת „בצלם”, הרגו כוחות הביטחון הישראליים 6,371 פלסטינים, ולפחות 2,996 מהם לא השתתפו בלחימה; הספירה כוללת גם לחימה מאוחרת יותר בעזה.⁴¹ רוב הישראלים חוו את השנים האלה כמלחמה על הבית; רוב הפלסטינים חוו אותן אחרת, כפי שהסיפור שלהם מספר.

הפיגועים שברו משהו, בייחוד אצל תומכי אוסלו. רבים הסיקו ש„אין פרטנר”: הצענו, וקיבלנו פיצוצים. זו מסקנה ולא עובדה, והיא שנויה במחלוקת גם בישראל, אבל בלעדיה אי אפשר להבין את הפוליטיקה הישראלית. בסקר משותף ב־2020 אמרו 79% מהיהודים בישראל ו־90% מהפלסטינים שאי אפשר לסמוך על הצד השני.⁴²

ביוני 2002 החליטה הממשלה לבנות את גדר ההפרדה, שישראלים רבים מייחסים לה, לצד פעולות הצבא, את הירידה בפיגועים. אבל כ־85% מהתוואי עובר בתוך הגדה ולא על הקו הירוק, ולפי „בצלם” היא ניתקה כ־150 קהילות פלסטיניות מאדמותיהן.⁴³

2005: יצאנו מעזה

בקיץ 2005 יצאה ישראל מעזה בצעד חד־צדדי, ההתנתקות: פונו כל 21 ההתנחלויות ברצועה, שבהן חיו כ־8,500 בני אדם, וארבע בצפון הגדה. כ־55 אלף חיילים ושוטרים נשלחו לפנות אזרחים ישראלים מבתיהם, והחברה הישראלית נקרעה.⁴⁴

הרקטות לא פסקו. לפי נתון שמצטט Human Rights Watch, נורו מעזה כ־2,700 רקטות בין ספטמבר 2005 למאי 2007, ושדרות הייתה היעד השכיח; הארגון קבע שירי מכוון או חסר הבחנה על אזרחים הוא פשע מלחמה.⁴⁵ ביוני 2007 השתלט חמאס על הרצועה.⁴⁶

מכאן המשפט שכמעט כל ישראלי מכיר: „יצאנו מעזה, קיבלנו רקטות, ובסוף את 7 באוקטובר”. מי שרוצה שישראל תיסוג שוב חייב להתמודד איתו. מבקריו, ישראלים ופלסטינים, משיבים שהיציאה הייתה חד־צדדית ובלי הסכם; שישראל המשיכה לשלוט בהיקף היבשתי, באוויר ובים;⁴⁴ ושאחרי 2007 הטילה על הרצועה סגר.⁴⁶ שתי הטענות נשענות על עובדות; הוויכוח הוא על הלקח.

7 באוקטובר 2023 ומאז

ב־7 באוקטובר 2023 הוביל ארגון הטרור חמאס מתקפת טרור בישראל, שבה נרצחו אזרחים חפים מפשע ונחטפו בני ערובה.⁴⁷ לפי נתוני ממשלת ישראל נהרגו כ־1,200 בני אדם ו־251 נחטפו לעזה.⁴⁸ בשביל ישראלים רבים זה היה היום הקשה ביותר מאז 1948: המדינה שהוקמה כדי שיהודים לא יהיו עוד חסרי הגנה לא הגנה על אזרחיה בבתיהם.

מאז חיה ישראל עם החטופים. 20 החטופים החיים האחרונים חזרו באוקטובר 2025, עם הפסקת האש, אחרי כשנתיים בשבי;⁴⁸ גופות מי שלא שרדו הושבו עד סוף ינואר 2026.⁴⁹ יותר מ־300 אלף אנשי מילואים גויסו, ועשרות אלפים פונו מבתיהם בדרום ובצפון.⁵⁰ לפי הצבא נהרגו 468 חיילים מתחילת התמרון הקרקעי, ב־27 באוקטובר 2023, ועד הפסקת האש.⁴⁸

הישראלים נחלקו על המלחמה עצמה. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף אוגוסט 2025 תמכו כשני שלישים בעסקה לשחרור החטופים תמורת סיום הלחימה ונסיגה מלאה: 62% מהיהודים ו־81% מהערבים.⁵¹ הוויכוח נמשך. יש האומרים שרק הכרעת חמאס תביא ביטחון; אחרים אומרים שהמלחמה נמשכה הרבה מעבר למה שהביטחון דרש.

ויש מחיר שהסיפור הישראלי מתקשה להביט בו. הפעולות הצבאיות של ישראל בעזה הרגו לפחות 67,869 פלסטינים עד הפסקת האש באוקטובר 2025, ובהם 20,179 ילדים, לפי משרד הבריאות בעזה;⁴⁸ המניין אינו מבחין בין אזרחים ללוחמים.⁵² חמאס אינו העם הפלסטיני, ואשמה על טרור אינה עוברת לציבור שלם. מה שעבר על תושבי עזה מסופר בהסיפור הפלסטיני ובעמוד הפסקת האש.