יומן שנשמר אצל בתו של קצין. גנרל שהאמין ליריבו דווקא כשהשיחות נשברו. מדענים שבנו יחד משהו שהיו זקוקים לו. שלושה חלונות קטנים לעבודה שמאחורי השלום, עם המסמכים ועם הגבולות של מה שאפשר ללמוד מהם.
01
טאבה · 1906–1989
טאבה: היומן שנשאר, המצוק שנעלם
איזה סוג של ראיה זו? פסק בוררות + הסכם חתום
בתו של קפטן פרקר שמרה באנגליה את יומניו מ־1906. עשרות שנים אחר כך הגישה אותם מצרים לבוררות טאבה, לצד תצלומים שצילם ב־31 בדצמבר 1906, בעת בניית עמוד גבול ליד מפרץ עקבה.1
בעקבות הראיותתחנות בזמן, לא ציר בקנה מידה.
1906יומן ותצלומים
עשרות שנים אחר כך נמצא היומן אצל בתו של פרקר.
1988הכרעה, עם דעת מיעוט
ארבעה מול אחת בעד המיקום המצרי לעמוד 91.
1989הסכם לביצוע ההכרעה
מועד אחרון לנסיגה ועבודת מודדים משותפת.
העמוד נעלם, ובסביבות 1970 הוסר גם המצוק שעליו ניצב לצורך סלילת כביש. התצלומים דווקא סיבכו את הדיון: העמוד הישן לא עמד באף אחד מהמיקומים שהציעו הצדדים לעמוד הגבול האחרון שבמחלוקת. ב־29 בספטמבר 1988 קיבל הרכב הבוררים את המיקום שהציעה מצרים לעמוד 91, ברוב של ארבעה מול אחת. רות לפידות כתבה דעת מיעוט.1
ואז הגיע מסמך על העבודה עצמה. ב־26 בפברואר 1989 חתמו שתי הממשלות על הסכם שמקבל את פסק הבוררות כסופי ומחייב, וקובע שישראל תיסוג לא יאוחר מצהרי 15 במרץ. בנספח מתועדת עבודת מודדים משתי המדינות שסימנו יחד את המשך הגבול עד הים.2
רגע למחשבה
האם התצלומים הישנים מוכיחים שעמוד פרקר עמד במיקום שנפסק לטובת מצרים?
לפרשנות שלנו
לא. פסק הבוררות מבחין בין עמוד פרקר שנעלם לבין המיקום שנפסק לטובת מצרים. מקור יכול לסבך מחלוקת בלי להכריע אותה לבדו.
שאלה לקחת הלאה: האם ממשלה יכולה לקבל הכרעה מחייבת ולהמשיך לחלוק על הנימוקים שלה? הפרשנות שלנו היא שהסכם שלום צריך דרך לפתור גם את המחלוקת הבאה, ולא רק את זו שהביאה לחתימתו. לסיפור הרחב של השלום בין ישראל למצרים.
02
הקילומטר ה־101 · 1973
הקילומטר ה־101: אמון ברגע שהשיחות נשברו
איזה סוג של ראיה זו? דיווחים דיפלומטיים בני הזמן
מברק מ־1 בדצמבר 1973 מתעד את האלוף אהרן יריב מתאר שיחה אישית עם הגנרל המצרי מוחמד עבד אל־ע׳ני אל־גמסי. לפי יריב, אל־גמסי האמין שישראל רוצה שלום ולא חידוש הלחימה, ואף אמר זאת לסאדאת. יריב סיפר שאל־גמסי הסכים תחילה לפגישה נוספת, ואז חזר בו לאחר ששב לאוהל.3
איך הסיפור מגיע אלינותרשים הסבר, לא תמונת ארכיון.
1אל־גמסי
הדברים המיוחסים לו.
2יריב
גרסתו לשיחה ביניהם.
3השגריר האמריקאי
מתעד את דברי יריב.
41 בדצמבר 1973
המברק שאנחנו יכולים לקרוא.
אותו מברק מביא גם את האשמת מצרים שישראל ניצלה את השיחות כדי להשיב שבויים, תוך עיכוב הפרדת הכוחות. מזכר אמריקאי נפרד מ־3 בדצמבר מתאר צמצום פערים בעניין הנסיגה והשריון, ואחריו משבר: לפי המזכר, בפגישה ב־29 בנובמבר פעל יריב לפי הנחיה לחזור לעמדתה הקודמת של ישראל. מחבריו הודו שהמידע שבידיהם נשען בעיקר על מקורות מצריים ומקורות או״ם.34
רגע למחשבה
האם אנחנו קוראים תמליל מפיו של אל־גמסי?
לפרשנות שלנו
לא. אנחנו קוראים תיעוד של השגריר האמריקאי לגרסה שמסר יריב. שרשרת הייחוס היא חלק מהראיה, לא פרט שכדאי למחוק.
שאלה לקחת הלאה: איפה המסמכים מתארים פעולה, מביאים גרסה של אדם אחר או מפרשים מניע? לפתח האנושי יש חשיבות; הוא לא עונה על השאלה היכן יעמדו הכוחות או על מה הוסמך הנושא ונותן לוותר. להמשך: הסכמי הפרדת הכוחות בסיני.
03
SESAME · 1995–2018
SESAME: דקת דומייה, ואחריה שנים של בנייה
איזה סוג של ראיה זו? זיכרון מאוחר + תיעוד מוסדי
הסצנה מ־1995 היא זיכרון של משתתף, שפורסם ב־2023.
הפיזיקאי אליעזר רבינוביץ סיפר על מפגש מדעי באוהל בדואי בדהב בנובמבר 1995. לבקשת השרה המצרית וניס גודה, המשתתפים עמדו לזכר יצחק רבין שנרצח. הוא סיפר זאת ב־2023: זהו זיכרון של משתתף, לא פרוטוקול שנכתב בזמן האירוע.5
מה שימש שוב, ומה נבנה חדשתרשים הסבר, לא תמונת ארכיון.
01מיקרוטרון
שימש שוב, מתוך BESSY I.
02בוסטר
שימש שוב, מתוך BESSY I.
03טבעת אגירה ראשית
חדשה לחלוטין. אלומה הקיפה אותה לראשונה ב־11 בינואר 2017.
שיתוף הפעולה נזקק בהמשך למכונה. גרמניה תרמה את המאיץ BESSY I שיצא משימוש; המיקרוטרון ומאיץ הבוסטר שלו נשמרו כשלבי ההאצה הראשונים, ואילו עבור SESAME נבנתה טבעת אגירה ראשית חדשה לחלוטין. ההבחנה חשובה: המעבדה החדשה הייתה יותר ממכונה ישנה שהועברה למדינה אחרת. ב־11 בינואר 2017 הקיפה אלומה לראשונה את הטבעת הראשית.6
SESAME נחנכה בעלאן שבירדן ב־16 במאי 2017. בין חבריה היו מצרים, איראן, ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית. המתקן המשותף נועד למחקר בתחומים ובהם רפואה, חומרים וארכאולוגיה. אלה החברים ומועד החנוכה שתועדו ב־2017, לא טענה על היחסים בין הממשלות האלה כיום.7
רגע למחשבה
האם המעבדה הייתה פשוט מכונה ישנה שנשלחה למדינה אחרת?
לפרשנות שלנו
לא. שני שלבי האצה ראשונים שימשו שוב, אבל טבעת האגירה הראשית הייתה חדשה לחלוטין. בניית מוסד משותף דרשה שנים של עבודה מעבר למפגש שנחרת בזיכרון.
שאלה לקחת הלאה: על מה אנשים חייבים להסכים כדי להפעיל יחד מעבדה, ומה יכול להישאר במחלוקת מחוץ לה? הפרשנות שלנו היא שלאינטרסים משותפים יש יותר סיכוי להחזיק מעמד כשיש להם בית מעשי: כללים, אנשים מיומנים, ציוד ועבודה שכדאי לעשות. אפשר להשוות לאפשרויות האחרות לעתיד.
מקורות
לא חייבים להסכים איתנו. בשביל זה המקורות כאן: פתחו, השוו ובדקו בעצמכם.