כתיבה אישית · 2001–2002
מבט אישי
על שלום, פחד והאנשים שאנחנו אוהבים
שתי המסות מובאות בעיבוד ספרותי מחודש מ־2026, תוך שמירה על נקודת המבט של תקופת כתיבתן. המבוא וההקשר ההיסטורי נכתבו לקראת פרסומן כאן.
״מקום לשלום״ מבקש לעסוק בתהליכי השלום בגישה לא־מפלגתית, להישען על מקורות ולתת מקום לנקודות מבט שונות. בעמוד הזה אני כותב בקולי האישי. העמדות, התקוות והספקות המובאים כאן הם שלי.
אפשר לחלוק עליי, גם בחריפות. אשמח שתקראו את הדברים לעומק ותבחנו אותם מזוויות שונות: מתוך הנסיבות שבהן נכתבו, מתוך מה שהשתנה מאז, ומתוך הניסיון והעמדות שאתם מביאים איתכם.
שלום הוא שאלה של גבולות, ביטחון והסכמים. הוא גם שאלה שנכנסת הביתה: מה מבטיחים לילדים, איך נפרדים בבוקר, ומה עושים כשהפחד לשלומם של האנשים שאנחנו אוהבים מתחיל לשנות את מה שאנחנו מוכנים להאמין בו, ואת מה שאנחנו מוכנים לעשות.
שני הקטעים שלפניכם נכתבו ופורסמו בשנים 2001–2002, במהלך האינתיפאדה השנייה. כחמישה חודשים מפרידים ביניהם. בראשון, הזיכרון של רבין מחזיק הבטחה לעתיד; בשני, הפחד והזעם מכרסמים בביטחון שאפשר לקיימה.
לפני הקריאה: ההקשר ההיסטורי
התקווה שנשמעת בטקסטים האלה צמחה בתוך רצף ממשי של אירועים. הצהרת העקרונות של אוסלו, ב־1993, יצרה מסגרת להסדר ביניים בין ישראל לפלסטינים; הסכם השלום עם ירדן, ב־1994, כונן שלום בין שתי המדינות. בעיני מי שזיהו ברבין אפשרות לשינוי, השלום קיבל תאריכים, מסמכים ופנים. ובכל זאת, באוסלו נותרו שאלות היסוד — גבולות, ירושלים, פליטים, התנחלויות וביטחון — למשא ומתן על הסדר הקבע. המרחק בין הסכם ביניים לבין חיים בטוחים נשאר גדול. אבל אוסלו נתן תקווה. ותקווה, לפעמים, היא כל מה שנדרש.
רצח יצחק רבין ב־4 בנובמבר 1995, בידי יגאל עמיר, הכניס אל התקווה הזאת גם את האלימות הפוליטית מבית. בקטע הראשון, שנכתב לציון שש שנים לרצח, רבין נוכח כאדם שהכותב קשר בו את אמונתו בעתיד אחר. אפשר לשמוע את מקור האמונה הזאת גם בנאומו האחרון בעצרת השלום. הזיכרון האישי מסביר את עוצמת האובדן; השאלה מה היה קורה אילו חי נשארת פתוחה.
בשנים 2000–2001 הלכו והצטברו אכזבות וניסיונות נוספים להגיע להסדר. פסגת קמפ דייוויד ביולי 2000 הסתיימה ללא הסכם, ובספטמבר החלה האינתיפאדה השנייה. גם לאחר פרוץ האלימות נמשכו מגעים: מתווה קלינטון הוצג בדצמבר 2000, ושיחות טאבה התקיימו בינואר 2001. בהודעה המשותפת מטאבה דיברו הצדדים על התקרבות משמעותית, לצד פערים שנותרו. הסכם לא נחתם. האמון נשחק בזמן שעדיין חיפשו נוסחה להסכמה.
אל המציאות הזאת נכנס ״מגיע לנו שלום״, בנובמבר 2001. הפיגוע בדולפינריום, שהתרחש ביוני אותה שנה, כבר נוכח בו כזיכרון כואב. הדיבור על מדשאות ולחיצות ידיים פוגש שאלה פשוטה ומכאיבה: מי מהאנשים האהובים עוד יהיה כאן כשיגיע ההסכם? הביטחון שהשלום יבוא הוא חלק מאמונתו של הכותב באותה עת. בכל פעם שהוא מבטיח עתיד, החרדה מחזירה אותו אל מי שעלולים שלא להגיע אליו.
בחודשים שאחר כך החריף המתח. ב־27 במרץ 2002 רצח מחבל מתאבד של חמאס אזרחים בליל הסדר במלון פארק בנתניה. למחרת אימצה הליגה הערבית בביירות את יוזמת השלום הערבית, שהציעה שלום ונורמליזציה בתמורה לנסיגה ישראלית מהשטחים הערביים שנכבשו ב־1967, להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים ולפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים, בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו״ם. ב־29 במרץ החל מבצע חומת מגן. הסמיכות בין הטרור, היוזמה המדינית והפעולה הצבאית ממחישה את הסתירה שבתוכה נכתב הקטע השני: הצעה לשינוי אזורי התקיימה לצד מציאות של רצח ופחד. היוזמה הייתה הצעה; היא לא הייתה הסכם חתום ולא עצרה את האלימות.
״נילחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני, ונמשיך בתהליך המדיני כאילו אין טרור״.
במבט מ־2026
בעיניי, גם היום זה צריך להיות עיקרון מנחה: להילחם בנחישות בטרור, להגן על אזרחים, ולהמשיך לפעול להסדר מדיני שיאפשר להם לחיות בביטחון. זו דרישה לשאת בשתי משימות במקביל. הטרור מחייב מאבק; הוא אינו יכול לקבל זכות וטו על עצם החיפוש אחר שלום.
שני הטקסטים שלפנינו מראים כמה קשה לעמוד בכך כשמי שעלולים להיפגע הם האנשים הקרובים לנו. דווקא אז צריך להבחין בין הגנה לנקמה, ולדרוש ממי שמפעילים כוח להסביר כיצד הוא מגן על החיים ומה אמור לבוא אחריו. גם החתירה להסכם חייבת לעמוד במבחן הזה: האם היא מקרבת מציאות שבה אפשר לצאת מהבית ולחזור אליו בביטחון.
מסה ראשונה · נובמבר 2001 · כ־5 דקות קריאה
מגיע לנו שלום
הרקע לכתיבה
נכתב בנובמבר 2001, לציון שש שנים לרצח רבין, על רקע האינתיפאדה השנייה וזיכרון הפיגוע בדולפינריום.
התביעה לשלום נשענת כאן על האהבה לאנשים מסוימים ועל הרצון שיזכו לחיות עד בואו.
האזכור של ״חורף 73״, המופיע גם באוסף השירים באתר, מחבר בין ההבטחה שניתנה לדור אחד לבין החשש להעביר אותה, שוב בלי לקיימה, לילדיו.
מגיע לנו שלום.
בטח שמגיע לנו שלום.
קודם כול, אנחנו אנשים די נחמדים. באמת. אפילו אני משתדל להיות בסדר.
ראיתם פעם חיילים? זה החבר הכי טוב שלי. זאת החברה שלו. זה אני. אנשים שרוצים לגמור את השמירה, להגיע הביתה, להיות עם מישהו שאוהב אותם. אנחנו לובשים מדים, אבל יש לנו עוד כמה תוכניות לחיים.
ואני בטוח שגם בצד השני יש אנשים נחמדים. אנשים שמחכים שמישהו יחזור הביתה. אני רוצה שגם הוא יחזור.
פעם שמעתי שדברים טובים קורים לאנשים טובים. משפט יפה. אנחנו אנשים די טובים, שלום הוא דבר טוב, אז לכאורה הכול מסתדר.
רוצים עוד סיבה?
אני רוצה לחיות.
אחד הדברים שהכי מטרידים אותי במחשבה על המוות שלי הוא מי יפנק את האנשים שאני אוהב. מי ידאג להם כמו שאני דואג. אני מניח שאפשר למצוא לי מחליף, אבל בכל זאת הייתי מעדיף להמשיך בתפקיד.
וחוץ מזה, יכאב להם אם אמות. אני לא רוצה להכאיב להם. אלה האנשים שאני הכי אוהב.
יש בעולם מעט אנשים שקרובים אליי באמת. הם לא תמיד יודעים כמה אני מפחד עליהם. בכל פעם שמודיעים על פיגוע, אני מחפש קודם את שם המקום. אם אין סיכוי שהם שם, אני נרגע. גם אם היו עשרות הרוגים. העיקר שהם עוד איתי.
ואם יש סיכוי שהם שם, כל שנייה נמשכת ונמשכת. מבחוץ אני יכול להיראות רגוע, אפילו להמשיך לדבר. בפנים אני מחכה רק לשמוע את הקול שלהם. המחשבה כבר כואבת בגוף.
כשהם עונים, אני חוזר לחיים שלי.
ככה ממשיכים פה לחיות. החדשות חוזרות על עצמן, השמות מתחלפים, ואנחנו לומדים להבחין במהירות בין אסון נורא לבין אסון נורא שקרה לנו.
כמה שמות של נרצחי הדולפינריום אתם זוכרים?
אנחנו זוכרים ״דולפינריום״. מילה אחת, ואפשר לעבור לידיעה הבאה. למשפחות יש שמות, פנים, חדרים. חיים שלמים שלא נכנסים לשם של מקום.
בעוד כמה שנים יתווכחו על התקופה הזאת. יסבירו מה היה הכרחי, מה הביא למה, מי נשבר ראשון. הייתי רוצה שכל מי שמסביר עכשיו מדוע צריך עוד זמן, עוד סבלנות, עוד קורבנות, יידע גם לומר מה בדיוק עומד להשתנות אחרי הקורבן הבא.
כי בינתיים יש לנו כל כך הרבה שירי אבל, שעוד מעט נצטרך להאריך את יום הזיכרון. לפתוח בבתי הספר מגמה מיוחדת ללימודי שכול.
וכשאני שומע את השיר על הילדים של חורף שבעים ושלוש, אני בוכה על רבין. על האפשרות שנפתחה איתו. על התחושה שהייתה לי שאולי הפעם באמת נצא מזה. גם על כמה קל היה להרוג את האיש, וכמה אנשים מיהרו לקבור איתו את האפשרות.
אני חושב על הילדים שעוד יהיו לי. על האפשרות שיום אחד הם ישמעו את אותו שיר, יבינו בדיוק, ואני אעמוד לידם עם אותם הסברים שקיבלתי בעצמי.
אני לא רוצה להיות עוד אבא שמסביר לילדיו למה ההבטחה נדחתה למחזור הגיוס הבא.
אני רוצה שהם ילכו למרכז המסחרי בלי שאצטרך לשמוע אחר כך את הקול שלהם כדי לחזור לנשום. שיריבו עם החברים שלהם, ישלימו איתם, יגדלו איתם. שלא ילמדו להספיד אותם.
אני לא רוצה לבכות על קברם.
אז כן, אני רוצה להבטיח להם שלום. אני יודע שאין לי אפשרות לחתום בשם כל מי שיצטרך לקיים את ההבטחה. אבל יש לי אחריות לעשות כל שביכולתי. וכשהם ישאלו מה עשיתי, אני רוצה שתהיה לי תשובה טובה יותר מ״זה היה מסובך״.
רוצים עוד סיבה?
כי אנחנו עם סגולה. העם הנבחר. כך לפחות הסבירו לי. ואני שומע שוב ושוב על ההבטחות שנתן לנו אלוהים. ארץ זבת חלב ודבש, גבולות, נחלת אבות.
אני זוכר גם משהו על שלום.
״עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל״. זאת תפילה. אנחנו אפילו אומרים אותה ברצינות.
אז למה כשמישהו מציע לעשות קצת שלום גם כאן למטה, מיד מתחילים להסביר לו על אילו גבעות אסור לדבר?
ואם ממילא הכול הובטח לנו, ואם המשיח ממש בדרך, אפשר אולי להתפשר בינתיים. אני מתקשה להבין אמונה שבטוחה כל כך בהבטחה, וחרדה כל כך מכל פשרה.
וחוץ מזה מגיע לנו שלום כי אנחנו רוצים. כמה שאנחנו רוצים.
״למען עתיד ילדינו״, אומר מחנה אחד. ״שלום וביטחון״, משיב המחנה השני. על השלטים, לפחות, כבר כמעט הגענו להסכם.
עכשיו צריך לברר מה עושים. איזה סיכון מוכנים לקחת כדי לשנות את המצב, וכמה סיכון אנחנו כבר מקבלים בלי ויכוח רק מפני שהתרגלנו אליו.
גם להמשיך ככה זו החלטה. גם לה יש מחיר. משום מה, את המחיר הזה תמיד מציגים לנו כעובדה שאין מה לעשות איתה.
אנחנו יודעים להילחם. אני רוצה לדעת גם לשם מה, ומתי אפשר יהיה להפסיק.
כשאומרים לי ״עוד מכה אחת והם יבינו״, אני רוצה לדעת מה יקרה אם הם יבינו בדיוק את מה שאנחנו מבינים אחרי שמכים בנו: שצריך להחזיר.
יש בנקמה סיפוק. בוודאי שיש. אחרת היא לא הייתה פופולרית כל כך. לרגע מישהו אחר משלם, ואנחנו מרגישים שקצת מן החשבון נסגר.
ואז הוא פותח חשבון משלו.
בסופו של דבר נצטרך לשבת ולדבר. אחרי כל מה שעשינו להם וכל מה שעשו לנו, מישהו יצטרך לשבת מול מישהו שהוא לא סובל, אולי אפילו שונא, ולהסכים איתו איך מפסיקים.
זה יקרה.
יהיו מדשאות, לחיצות ידיים, נאומים חגיגיים. אנשים שיסבירו למה דווקא עכשיו הבשילו התנאים. אני רוצה לשמוח ביום הזה.
אני רק לא רוצה לשמוע אז על ״המחיר שהיה צריך לשלם״ כאילו מי ששילם אותו יושב איתנו ויכול להסכים.
וכשנרים כוסית, אני רוצה שהאנשים שלי יהיו לידי. הילדים שלי, הילדים של החברים שלי, החברים עצמם. מישהו בטח ישפוך קצת, מישהו יפריע באמצע הברכה. אני רוצה את כל ההפרעות האלה.
אני רוצה שכולם יהיו שם.
בריאים, אוהבים, שלמים.
חיים.
מה כבר ביקשנו?
מגיע לנו שלום.
ומגיע לנו לחיות כדי לראות אותו.
לזכר יצחק רבין, שפתח עבורי את התקווה ונטע בי את האמונה שאפשר. מורשת השלום שלו היא גם מורשתי.
מסה שנייה · אפריל 2002 · כ־5 דקות קריאה
על סף תהום
שתיקה מלאת מילים
הרקע לכתיבה
פורסם באפריל 2002, לאחר גל הפיגועים ובימיו הראשונים של מבצע חומת מגן. ״ליל הסדר״ המוזכר בו הוא ליל הפיגוע במלון פארק. מאחורי הקריאה להידברות עומדים גם ניסיונות המשא ומתן של השנים שקדמו לו — והאכזבה מכך שלא הביאו להסכם.
הכתיבה מתרחשת בחדר הפרטי, מול האישה האהובה והרדיו. הקושי לשמוע קולות של פיוס מתואר מתוך בדידותו של הכותב; הזעם מאלץ אותו לבדוק היכן הרצון להגן על החיים מתערבב ברצון לפגוע בחזרה.
אני יושב מול הדף ומחפש משפט שלא כתבתי כבר.
ברדיו מדווחים על עוד פיגוע. עוד לא הסתיימו הדיווחים על הקודם. שוב מקום, שעה, מספרים שמשתנים. אני מקשיב עד שאומרים איפה. אחר כך אני מתחיל לחשוב מי עלול להיות שם.
היא יושבת לידי ומחבקת אותי. בעיניים שלה יש שאלה, ואני מיד מרגיש שאני חייב לענות. להגיד משהו שירגיע. להסביר מה קורה, איך זה ייגמר, למה אין סיבה לפחד כל כך.
אולי היא בכלל לא מבקשת הסבר. אולי היא רואה את הפנים שלי. אני כבר לא זוכר מתי הפסקתי להיראות מודאג.
אני מתגעגע לימים שבהם השאלה הייתה איפה נשתה שוקו חם לפני השינה, אצלי או אצלה.
עכשיו אני רוצה להיפרד ממנה בבוקר בלי לחשב מתי אשמע ממנה שוב. בלי שהנשיקה תצטרך לשאת גם את האפשרות שהיא האחרונה. אני רוצה שצלצול טלפון יהיה צלצול טלפון, ושסירנה תחלוף ברחוב בלי שאבדוק בראש היכן נמצאים כל האנשים שאני אוהב.
אני מחבק אותה חזק. היא מעבירה יד על הגב שלי.
אני עומד לומר לה שיהיה בסדר.
במקום זה אני מקרב אותה אליי.
שתיקה.
אני עדיין מאמין שצריך לדבר. להגיע להסכם, להתפשר, להפסיק להקריב חיים למען אדמה. אני עדיין חושב שצריך לפנות את כל ההתנחלויות, גם כצעד חד־צדדי, כדי לפתוח דרך להסדר. זאת דעתי גם עכשיו, כשהכעס עושה את הדברים האלה קשים כל כך לאמירה.
אני יודע שצריך להגן על עצמנו. אני לא מוכן לקבל שכל פעולה שנעשית בכוח בהכרח מגינה עלינו, ושכל פשרה בהכרח מסכנת אותנו. אני רוצה שמי שמבקש עוד פעולה צבאית יסביר מה היא אמורה להשיג, ואיך נדע שהשיגה זאת. גם ״אין ברירה״ דורש הסבר.
ואני מאמין שהשלום ינצח. שעוד נשב מול האנשים שאנחנו שונאים עכשיו ונחתום איתם על משהו שנוכל לחיות איתו.
אבל כשאני אומר את זה הערב, עולה בי גם המחשבה על כל מי שלא יחיה עד אז. על הקלות שבה אפשר לדבר על העתיד כשהמחיר שלו נופל על מישהו אחר.
גם הביטחון שלי בפתרון אינו יכול להבטיח לאישה שיושבת לידי שתחזור מחר הביתה.
שתיקה.
חלק גדול מן האמונה הזאת נשען על אנשים שמעולם לא פגשתי. על ההנחה שגם בצד השני יש רבים שרוצים לגמור את היום בבית, עם מי שהם אוהבים. שגם להם נמאס. שאפשר יהיה למצוא אותם, לדבר איתם, לעשות משהו יחד.
אני עדיין מאמין שהם שם.
אני לא שומע אותם.
אני רוצה לשמוע מישהו אומר בקול שרצח האנשים האלה הוא פשע. שדבר אינו מצדיק אותו. אני רוצה לשמוע את המשפט עד סופו, בלי שייהפך באמצע להסבר מדוע היה אפשר לצפות לו.
אולי יש מי שאומר. אולי הקול שלו לא מגיע אליי. אולי הוא מפחד. אני לא יודע. אבל קשה לי יותר ויותר להישען על אנשים שאני נאלץ לדמיין את דבריהם.
אני זקוק להם עכשיו. שיפרו את השתיקה הזאת. שיתנו לי משהו ממשי להיאחז בו, מעבר לאמונה שלי בטוב לבם.
ובינתיים אני מסתכל על ההרוגים, ושומע את עצמי רוצה דברים אחרים.
אני רוצה שיתפסו את מי שתכנן את הרצח. את מי ששלח. שימנעו מהם לפגוע שוב. ואז, בלי הפסקה ברורה בין המחשבות, אני רוצה גם שיכאב להם. רוצה לשמוע שהם מפחדים. רוצה שיידעו שלא יוכלו לעשות לנו את זה ולחזור לעיסוקיהם.
אני יודע לומר שנקמה גוררת נקמה. אמרתי את זה לאנשים אחרים, לפעמים בחוסר סבלנות, כאילו הם פשוט מסרבים להבין דבר מובן מאליו.
עכשיו אני מבין, ועדיין רוצה.
על חייה של האישה שיושבת לידי הייתי מגן בכל כוחי. הייתי מסכן את חיי כדי להציל אותה. בזה אין לי ספק. אבל הערב אני נאחז בוודאות הזאת גם כשאני חושב על דברים שלא יצילו אותה ולא יחזירו אף אחד.
אני מתחיל משפט ב״צריך להגן על עצמנו״ ומסיים אותו ב״שישלמו״.
אני שומע את עצמי.
שתיקה.
אלוהים יקר, רחום וחנון וכל השאר.
רק עכשיו ישבנו בליל הסדר. סיפרנו שוב ביציאת מצרים, הזכרנו את נפלאותיך, הרמנו כוסות והודינו. ידענו בדיוק מתי לומר כל דבר. נוסח מסודר, מדור לדור.
ואחרי ליל הסדר הזה אני לא יודע על מה להודות לך.
אני מסתכל על מה שקורה כאן ומנסה למצוא משהו מן החסד שמייחסים לך. משהו מן הצדק. אנשים נהרגים בלי שחטאו למי שהרג אותם. מי שאוהב אותם נשאר עם חיים שאין לי מושג איך ממשיכים לשאת.
ובכל זאת יש מי שמבקש מאיתנו לראות גם בזה כוונה. תוכנית שאיננו מבינים. דרכים נסתרות.
אם אתה שם, תתבייש.
אני לא מוכן לקרוא לזוועה הזאת חוכמה רק מפני שאין לי הסבר בשבילה. אם יש חשבון שבו כל זה מוצדק, אני רוצה לראות אותו. אני רוצה שמישהו יצביע בו על אדם אחד ויגיד למה דווקא הוא היה צריך להיהרג.
הלילה אין לי כוח להקשיב למי שמסביר אותך. יש לי שאלות אליך.
שתיקה.
מלחמה עדיין אינה הפתרון בעיניי. אני עדיין מאמין שאפשר לחיות כאן אחרת. האמונה הזאת לא נעלמה כשהתחלתי לפחד, והיא לא נעלמת עכשיו כשאני כועס.
אבל אין לי כוח להפוך אותה הערב למילים מנחמות.
אני עייף. כבר כמה ימים אני מקשיב לכל מבזק כאילו יש בו הודעה שמכוונת אליי. אני קם בבוקר עם אותו כיווץ שנרדמתי איתו. לפעמים אני מצליח לשכוח לכמה דקות, ואז נזכר גם בלי שקרה דבר חדש.
אני רוצה חיים קטנים למדי. להיות איתה. לפגוש חברים. לדאוג לדברים שאפשר לתקן. דירה, אולי גינה. להגיע לערב ולגלות שלא אירע שום דבר שמחייב אותי להתקשר לכולם.
אני רוצה להפסיק לחשוב על פרידות.
בחוץ יורד גשם. היא עדיין לידי. אני חושב על האנשים שאוהבים אותי, ועל מה שהייתי רוצה שידעו אם יקרה לי משהו. מיד אני כועס על עצמי שאני כבר מנסח להם הודעה.
אני רוצה להגיד להם שאני אוהב אותם כשיש זמן לענות. כשאפשר להתווכח איתי, לשנות נושא, להגיד לי שכבר אמרתי את זה. אני רוצה להיות שם גם למחרת.
כל כך הרבה אנשים מדברים עכשיו בביטחון על הצעד הבא. אני מבקש שנעצור לפני שנעשה מתוך הזעם הזה משהו שלא נדע איך לחזור ממנו. אני מבקש את זה גם מעצמי. אני כבר יודע כמה קל לי למצוא הסברים לדברים שאני רוצה לעשות כשאני מפחד.
אני מניח את הדף.
היד שלה עוד על שלי. אני הופך את כף היד ואוחז בידה.
ברדיו ממשיכים לנגן שירים. כאילו יש שם בחוץ עולם שבו ״נתראה מחר״ הוא משפט פשוט.
אני מחזיק בידה קצת יותר חזק.
אצלי, הלילה, השתיקה נמשכת.
דן־אייל גזיתכתיבה אישית מן השנים 2001–2002 · עיבוד ספרותי מחודש, 2026
מקורות לרקע ההיסטורי
המסות מבטאות חוויה ועמדה אישית. המקורות הבאים תומכים בפרטי הרקע ובייחוס הציטוט.