מקום לשלום

ישראל והפלסטיניםקהיר, רבאט, ניו יורק, אלג׳יר וז׳נבה

דרכו של אש״ף לקבלת שתי מדינות, 1974⁠–⁠1988

יוזמה או הצעהאירוע היסטורי

רצף של החלטות והכרזות של אש״ף ושל מדינות ערב, ולא הסכם. ישראל לא הייתה צד להן, ובאותן שנים סירבה לכל מגע עם אש״ף. העמוד עוקב אחר השינוי בעמדה המוצהרת של אש״ף.

במשפט אחד

המסע של התנועה הלאומית הפלסטינית מדחיית החלטה 242 וכל הכרה בישראל, אל קבלת מדינה לצד ישראל.

בחצי דקה

ב־1974 דחה אש״ף את החלטה 242 וכל ישות פלסטינית שמחירה הכרה בישראל.⁠1 ב־1988, באלג׳יר, הכריז על מדינת פלסטין וקיבל את החלטות 242 ו־338 כבסיס לוועידת שלום.⁠23 חודש אחר כך פתחה ארצות הברית בדיאלוג עם אש״ף.⁠3 הדרך הייתה ארוכה, והוויכוח בתוך התנועה היה קשה.⁠4

איפה זה עומד היום

תהליך היסטורי שהסתיים בדצמבר 1988. את עמדותיו, קבלת החלטות 242 ו־338 והתנערות מטרור, מסר אש״ף לישראל במישרין במכתבי ההכרה ההדדית ב־1993.⁠5 המדינה שהוכרזה ב־1988 לא קמה בפועל.⁠4

מצב ההסכם נבדק ב־

האתגר

בשנות השבעים הציב אש״ף את המאבק המזוין בראש אמצעיו,⁠1 וארגונים פלסטיניים חמושים פגעו גם באזרחים. ב־15 במאי 1974 השתלטו חמושי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין על בית הספר נתיב מאיר במעלות ולקחו תלמידים כבני ערובה. במהלך ניסיון החילוץ רצחו החמושים 22 מהתלמידים; בין הנרצחים הנוספים באירוע היו שלושה מבני משפחת כהן, שנרצחו קודם לכן בביתם.⁠67 ישראל ראתה באש״ף ארגון טרור, וב־1986 אסר החוק על ישראלים להיפגש עם אנשיו, גם למען השלום.⁠8

הפלסטינים עצמם נעדרו מהדיפלומטיה. לדברי המועצה הלאומית הפלסטינית, החלטה 242 ראתה בעניינם בעיית פליטים בלבד,⁠1 וירדן עדיין החזיקה בקשרים מנהליים עם הגדה המערבית.⁠9

בדצמבר 1987 פרצה בגדה המערבית וברצועת עזה האינתיפאדה, התקוממות עממית נגד הכיבוש הישראלי. לפי האו״ם, האמצעים שנקטו הכוחות הישראליים גרמו לפציעות המוניות ולאובדן כבד של חיי אזרחים פלסטינים.⁠10 מרכז המאבק הלאומי עבר מהגולה אל השטחים.⁠4

הדרך לשם

  1. המועצה הלאומית הפלסטינית, בקהיר, מאמצת את תוכנית עשר הנקודות.⁠1
  2. פסגת הליגה הערבית ברבאט קובעת שאש״ף הוא הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני.⁠11
  3. יאסר ערפאת נואם בעצרת הכללית של האו״ם ומציע מדינה דמוקרטית אחת לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.⁠12
  4. החלטת העצרת הכללית 3237 מעניקה לאש״ף מעמד של משקיף.⁠13
  5. לפי האנציקלופדיה של המכון ללימודים פלסטיניים, המועצה הלאומית מאשרת תוכנית של מדינה בגדה ובעזה.⁠14
  6. פורצת האינתיפאדה הראשונה.⁠10
  7. המלך חוסיין מנתק את הקשרים המשפטיים והמנהליים של ירדן עם הגדה המערבית.⁠9
  8. חמאס מפרסם את אמנתו, השוללת כל ויתור על חלק מפלסטין.⁠15
  9. המועצה הלאומית הפלסטינית, באלג׳יר, מכריזה על עצמאות ומפרסמת הודעה מדינית.⁠3
  10. בז׳נבה, אחרי נאום בעצרת הכללית, קורא ערפאת לכך שכל הצדדים, ובהם ישראל, יחיו בשלום, וחוזר על התנערותו מטרור. באותו יום מאשר הנשיא רייגן דיאלוג עם אש״ף.⁠3

האנשים

מה הוחלט ומה הוכרז

  1. תוכנית עשר הנקודות (1974): דחיית החלטה 242; רשות לאומית בכל חלק של פלסטין שישוחרר; המאבק המזוין כאמצעי הראשון; ודחיית כל ישות שמחירה הכרה, שלום וגבולות בטוחים. כל שלב הוא צעד בדרך לשחרור כל השטח הפלסטיני.⁠1
  2. החלטת רבאט (1974): אש״ף הוא הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני, ולעם זכות לשוב, להגדרה עצמית ולרשות לאומית עצמאית בהנהגת אש״ף.⁠11
  3. הודעת המלך חוסיין (1988): ירדן מנתקת את קשריה המשפטיים והמנהליים עם הגדה, לבקשת אש״ף ולפי העמדה הערבית. אזרחי ירדן ממוצא פלסטיני שומרים על כל זכויותיהם, ולפי המבוא לנאום האפוטרופסות על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים נשארה בידי ירדן.⁠9
  4. הכרזת העצמאות (1988): מדינת פלסטין שבירתה ירושלים. ההכרזה נשענת על החלטת החלוקה 181 מ־1947, שקבעה מדינה ערבית ומדינה יהודית, ומתחייבת ליישוב סכסוכים בדרכי שלום ולדחיית האיום בכוח ובטרור.⁠2
  5. ההודעה המדינית (1988): ועידה בינלאומית בחסות האו״ם על בסיס החלטות 242 ו־338, בהשתתפות אש״ף; נסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו ב־1967, ובהם ירושלים הערבית; ופתרון לבעיית הפליטים.⁠3 ההודעה דוחה טרור בכל צורותיו ומאשרת את הזכות להתנגד לכיבוש.⁠4

הגאוגרפיה

100%
מפה סכמטית של ישראל ושכנותיה עם סוגי הקוויםהגדה המערביתרצועת עזהירושליםתל אביבעזהרמאללהעמאןרפיחנהריים
איך משתמשים במפה?

בחרו מדינה במפה או ברשימה. אצבע אחת גוללת את הדף; שתי אצבעות מזיזות ומגדילות את המפה. אפשר גם להשתמש בכפתורי + ו־−. להפעלת גרירה באצבע אחת, לחצו על הכפתור שמעל. מקלדת: חצים להזזה, + ו־− להגדלה ולהקטנה, Home לאיפוס.

שכבות

הסיווג משקף את המחקר המקורי נכון ל־7.10.2026; זו מפה סכמטית, לא מפה משפטית או עדכון בזמן אמת.

  • גבול בינלאומי שהוסכם בהסכם שלום
  • קו הגבול בהסכם עם ירדן, „בלי לפגוע במעמד” השטח שמעבר לו
  • קו שביתת הנשק 1949 („הקו הירוק”) — אינו גבול מוסכם סופי
  • „הקו הכחול” — קו נסיגה שסימן האו״ם ב־2000, אינו גבול
  • קו הפסקת האש / הפרדת הכוחות עם סוריה (1974)
  • גבול בינלאומי אחר
  • הגדה המערבית ורצועת עזה: מעמד הקבע לא הוסכם
  • רמת הגולן: בשליטת ישראל מאז 1967; הסיפוח אינו מוכר באו״ם
  • אזור ההפרדה של כוח האו״ם (UNDOF); מאז דצמבר 2024 יש בו עמדות של צה״ל

מפה סכמטית. הקווים מקורבים ואינם קביעה משפטית. נתונים: Natural Earth (נחלת הכלל), קנה מידה 1:10 מיליון; סיווג הקווים ושמות המקומות: האתר. מצב הקווים נכון לאוקטובר 2026. מפת השלום

ההחלטות הקשות

  • בתוך אש״ף: תוכנית 1974 אושרה אחרי ויכוח סוער,⁠14 וחלק מהפלגים התנגדו ב־1988 לקבלת החלטות 242 ו־338.⁠4
  • חמאס הוא ארגון טרור, והוא שלל את המהלך כולו. באמנתו מ־1988 נקבע שפלסטין היא הקדש אסלאמי שאין לוותר על שום חלק ממנו, ושיוזמות שלום וועידות בינלאומיות פסולות.⁠15
  • ממשלת ישראל המשיכה לסרב לדבר עם אש״ף, ובמאי 1989 הציעה חלופה: בחירות בגדה וברצועה, תקופת מעבר של חמש שנים ואחריה הסדר קבע.⁠3 גם בינואר 1993, כשהכנסת ביטלה את איסור המפגשים, עדיין לא פתחה ממשלת רבין במגע ישיר עם אש״ף.⁠8
  • ירדן ויתרה על מעמדה המשפטי והמנהלי בגדה. חוסיין אמר שהמדינה הפלסטינית תקום על האדמה הכבושה לאחר שחרורה.⁠9

על מה חלוקים

לפי אש״ף, כפי שהדברים מוצגים באנציקלופדיה של המכון ללימודים פלסטיניים
תוכנית 1974 פתחה מפנה: מדרישה לכל פלסטין אל מדינה בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה לצד ישראל. המפנה הושלם ב־1988, בקבלת עקרון החלוקה ובקבלת החלטות 242 ו־338.⁠144
לפי הקריאה הרווחת בישראל, שבה מכונה תוכנית 1974 „תוכנית השלבים”
לשון התוכנית עצמה: כל שטח שישוחרר הוא שלב בדרך לשחרור כל השטח, המאבק המזוין נשאר האמצעי הראשון, ונדחית כל ישות שמחירה הכרה בישראל ושלום איתה.⁠1
לפי ממשלת ישראל באותה עת
אש״ף הוא ארגון טרור ואין לנהל איתו משא ומתן; המגע איתו נאסר בחוק ב־1986.⁠8 החלופה, ממאי 1989: בחירות בשטחים והסדר ביניים.⁠3
לפי חמאס, באמנתו מ־1988
אין לוותר על שום חלק מפלסטין, ואין פתרון בדרך של יוזמות שלום וועידות בינלאומיות.⁠15

מה יושם 2

  • הדיאלוג בין ארצות הברית לאש״ף נפתח בדצמבר 1988.⁠3
  • ב־1993 קיבל אש״ף את החלטות 242 ו־338 במכתב ישיר לישראל, והכיר בזכותה להתקיים בשלום ובביטחון;⁠5 ראו מכתבי ההכרה ההדדית.

מה לא יושם 3

  • המדינה שהוכרזה ב־1988 לא קמה.⁠4
  • ארצות הברית השעתה את הדיאלוג עם אש״ף ב־20 ביוני 1990.⁠4
  • ישראל לא הכירה באש״ף עד 1993, ולועידת מדריד הגיעו הפלסטינים בלי נציגים רשמיים של הארגון.⁠16

מה נותר פתוח

  • מסמכי 1988 דיברו על שלום לכל הצדדים, ובהם ישראל,⁠3 אבל הכרה רשמית, במכתב לממשלת ישראל, ניתנה רק ב־1993.⁠5
  • ההכרזה נוקבת בשם הבירה, אך אינה מגדירה את גבולות המדינה.⁠2

מקורות

פתחו את המקורות, השוו ובדקו בעצמכם.

מה המקור הזה יכול לספר לנו?

מסמך מראה מה נכתב; עדות מספרת מה אדם ראה או זכר; מחקר וכתבה מוסיפים פרשנות והשוואה. בכל מקרה שאלו מי יצר את המידע ומה עוד צריך לבדוק. הסיווג לבדו אינו מעיד על איכות, ושני אתרים שמעתיקים אותו מסמך עדיין מציגים מקור אחד.

תרגול של בדיקת מקורות
הצגת כל המקורות (17)הסתרת המקורות

מקורות שמוזכרים בעמוד

  1. PLO political programme (“10-point programme”), 12th Palestine National Council, Cairo, 1–9 June 1974מקור ראשוני United Nations (UNISPAL), non-UN document9 ביוני 1974
  2. وثيقة إعلان الاستقلال الفلسطيني، الجزائر، 15 تشرين الثاني/نوفمبر 1988מקור ראשוני مؤسسة الدراسات الفلسطينية – الموسوعة التفاعلية للقضية الفلسطينية (PalQuest)؛ المصدر: وكالة الأنباء والمعلومات الفلسطينية (وفا)15 בנובמבר 1988
  3. Proposals and initiatives on the question of Palestine, November 1988 – September 1989ארכיון רשמי United Nations, Division for Palestinian Rights30 באוקטובר 1989
  4. Maher Charif, Palestinian Declaration of Independence, 15 November 1988מקור עזר Institute for Palestine Studies – Interactive Encyclopedia of the Palestine Question (PalQuest)
  5. Israel–PLO Mutual Recognition, Letters and Speechesמקור ראשוני United Nations Peacemaker9 בספטמבר 1993
  6. Yosef (Zozo) Cohen: memorial biography and account of the Ma’alot attackמקור עזר National Insurance Institute of Israel, Memorial site for civilian victims of hostile acts
  7. Democratic Front for the Liberation of Palestineמקור עזר Encyclopaedia Britannica
  8. Elaine Ruth Fletcher, “Israel May Talk To PLO, But Not Just Now”עיתונות The Christian Science Monitor21 בינואר 1993
  9. King Hussein, Address to the Nation, 31 July 1988 (English translation, with an unsigned introduction)מקור ראשוני The Royal Hashemite Court, Jordan (kinghussein.gov.jo)31 ביולי 1988
  10. History of the Question of Palestineמקור עזר United Nations – The Question of Palestine
  11. PLO sole legitimate representative of the Palestinian people – LAS Rabat Summit – resolutionמקור ראשוני League of Arab States, via United Nations (UNISPAL)28 באוקטובר 1974
  12. Verbatim record of the 2282nd plenary meeting, 13 November 1974 (A/PV.2282): statement by Yasser Arafatמקור ראשוני United Nations General Assembly (UNISPAL)13 בנובמבר 1974
  13. United Nations General Assembly Resolution 3237 (1974)מחקר Economic Cooperation Foundation (ECF)22 בנובמבר 1974
  14. Palestine Liberation Organization (II) (Overall Chronology)מקור עזר Institute for Palestine Studies – Interactive Encyclopedia of the Palestine Question (PalQuest)
  15. The Covenant of the Islamic Resistance Movement (Hamas), 18 August 1988 (English translation)מקור ראשוני Avalon Project, Yale Law School18 באוגוסט 1988
  16. The Madrid Conference, 1991ארכיון רשמי U.S. Department of State, Office of the Historian

להמשך קריאה