שלום עכשיו: ממכתב פתוח לתנועה אזרחית

אחרי ביקור סאדאת, פנו 348 אנשי מילואים לבגין במרץ 1978. הם קראו להעדיף שלום על התנחלויות ועל המשך השליטה בפלסטינים. התמיכה הציבורית במכתב הצמיחה את שלום עכשיו.¹

שלום עכשיו הפעילה לחץ באמצעות הפגנות, כרזות וחינוך, ולא דרך התמודדות בבחירות. שמה הציג את השלום כבחירה דחופה בהווה.² גם המסגרת הציונית שלה עוררה מחלוקת. כרוז של מצפן מ־1982 ביקר את גישת השמאל הציוני המתנה נסיגה בתנאים, וטען שאין לצמצם זכויות פלסטיניות לאינטרסים הביטחוניים או הדמוגרפיים של ישראל.³

לאחר הטבח בסברה ושתילה סייעה שלום עכשיו לגייס את הפגנת ספטמבר 1982 בתל אביב, שנחרתה בזיכרון כ״הפגנת ה־400 אלף״, בדרישה לוועדת חקירה.⁴ זהו שמה ההיסטורי של ההפגנה, לא ספירת משתתפים מוסכמת.⁵ ב־10 בפברואר 1983 נערכה בירושלים צעדה בדרישה ליישם את המלצות ועדת כהן. פעיל הימין הקיצוני יונה אברושמי השליך רימון לעבר המפגינים ורצח את המורה והפעיל אמיל גרינצווייג. המאבק על מדיניות הממשלה נעשה גם למאבק על ביטחונם של מי שמעזים להתנגד לה.⁶

ב־1988 דרשה שלום עכשיו לפתוח במשא ומתן עם אש״ף. ב־1993 פעלה לגיוס תמיכה ציבורית בתהליך אוסלו.⁷ הדרך הזאת לא הייתה נטולת סתירות: החוקר ג׳ון סימונס מצביע על מתח בין דימויי השלום של התנועה כמשא ומתן, כהתנגדות לכיבוש וכהפרדה. אותו קמפיין יכול היה לעודד פשרה ובה בעת להציג התרחקות מפלסטינים כתוצאה הרצויה.⁵

פרויקט מעקב התנחלויות הוסיף כלי אחר לארגז הכלים של התנועה: מחקר שיטתי של התפתחות ההתנחלויות. דוחות, מפות, ניתוח וחשיפה ציבורית נועדו להראות כיצד משתנה השטח ולהיאבק בהרחבה ובבנייה בלתי חוקית.² שלום עכשיו מגדירה את עצמה כתנועת שמאל ציונית ותומכת במדינה פלסטינית לצד ישראל על בסיס קווי 1967.⁷ החוט המקשר בין הפעולות הוא לחץ ציבורי על המדיניות הישראלית, לא תיווך ניטרלי.