אייבי נתן: קול מן הים

אברהם „אייבי” נתן נולד באבאדאן שבאיראן וגדל בהודו. ב־1948 התנדב כטייס במלחמת העצמאות. אחר כך עסק בתעופה אזרחית ופתח מסעדה בתל אביב. את פעילותו למען השלום לא התחיל כאדם שהמלחמה זרה לו.¹²

מסעדת „קליפורניה” הייתה מקום מפגש. נתן הפסיד בבחירות לכנסת ב־1965, אך המשיך בהבטחת הבחירות: לנסוע למצרים ולפגוש את הנשיא נאצר.³

מטוס קטן ולבן, „שלום 1”, המריא מהרצליה למצרים. שמו נכתב בעברית, בערבית ובאנגלית. ישראל ומצרים היו מדינות אויב; נתן לא היה שליח רשמי ולא הוזמן בידי נאצר. הוא נחת בפורט סעיד וביקש להיפגש עם גמאל עבד אל־נאצר.³²

נאצר לא קיבל אותו. השלטונות המצריים שלחו אותו בחזרה למחרת. ביומן החדשות שנותר אפשר לראות את קהל מקבלי הפנים ואת מסיבת העיתונאים, ולשמוע על הדיווחים השגויים שלפיהם המטוס התרסק. נתן חזר חי, אבל בלי הסכם. המחווה נתנה צורה מוחשית לרעיון: גם אזרח פרטי יכול לנסות להתקרב לצד האחר, עוד לפני שהממשלות מוכנות לכך.⁴

הספינה הפכה מחווה חד־פעמית לנוכחות חוזרת. נתן קנה אותה בהולנד; תצלום מיולי 1969 כבר מראה אותו על סיפונה. אחר כך באו שנים של הכנות וגיוס כספים. במאי 1973 החלה „קול השלום” לשדר מן הים התיכון. הקלטה שנקלטה מן האוויר משמרת את דבריו בשידור הפתיחה, המתוארך בארכיון ל־19 במאי.⁵⁶⁷

התחנה הימית שילבה מוזיקה פופולרית עם קריאות לשלום ולסיוע, ושידרה באנגלית, בעברית ובערבית ללא רישיון.⁶ קול הרדיו המוכר הכניס את הנושאים האלה אל חיי היום־יום.

לכן מקומה של „קול השלום” הוא גם בתולדות התרבות. היא נתנה למסר של שלום קהל קבוע, ולקריאת סיוע דרך להגיע גם למי שלא בא לאספה פוליטית.

ב־1968 השתתף נתן בהטסת מזון ותרופות לביאפרה מוכת הרעב. דיווח מהתקופה מתאר את טיסת הסיוע השלישית שלו, שמומנה בידי כמה ארגונים. תורמים, צוותי אוויר ושותפי סיוע אפשרו יחד את הטיסות.⁸

בדצמבר 1984 היה שותף להקמת מחנה אוהלים בהרבו שבאתיופיה. בריאיון בינואר 1985 העריך שהמחנה נותן מחסה ל־6,000–8,000 בני אדם, עם אוהלים למשפחות, בית חולים ומטבחים, ותיאר תוכניות למחנות נוספים. העשייה ההומניטרית צמחה לצד הפעילות המדינית: גיוס כסף וארגון עזרה חומרית, ולא רק פגישות ושידורים.⁹

הוא סייע גם לנפגעי רעידות אדמה ולפליטים במקומות אחרים, ובישראל תמך בארגוני רווחה. הדרישה שחיברה בין המעשים הייתה פשוטה וחצתה גבולות: סבלו של אדם אחר מחייב גם פעולה מעשית.¹²

הדיפלומטיה האישית של נתן הייתה גם עימות מכוון עם מדיניות ישראל. הוא נפגש עם יו״ר אש״ף יאסר ערפאת בתקופה שבה פגישות כאלה נאסרו. ב־1989 נגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל ושנה נוספת על תנאי. ב־1991 נגזרו עליו 18 חודשי מאסר, וב־10 באוקטובר נכנס לכלא רמלה.¹⁰¹¹

חשוב להבין באיזה חוק מדובר: תיקון לפקודת מניעת טרור, שהתקבל ב־5 באוגוסט 1986, אסר מגע ביודעין וללא היתר של אזרחים או תושבים ישראלים עם בכירים או נציגים של ארגונים שהוגדרו ארגוני טרור. הסעיף כלל חריגים מוגדרים.¹² אש״ף הוגדר כך באותה עת. נתן נאבק באיסור; אמנסטי אינטרנשיונל הגדיר אותו אסיר מצפון.¹³¹⁰

התמיכה בו לא הייתה הסכמה כללית. שביתת הרעב שלו ב־1991 לוותה באירוע הזדהות המוני, בעוד תומכי החוק ראו במגעים עם אש״ף סוגיה ביטחונית. נתן טען בזכות ההידברות; מתנגדיו חלקו על זהות השותף ועל דרך הפעולה.¹⁴¹⁵

ב־19 בינואר 1993 ביטלה הכנסת את איסור המפגשים. נתן צפה בהצבעה מיציע האורחים. זהו ההקשר המשפטי של אותה תקופה, לא טענה שפגישות עם נציגי אש״ף אסורות כיום. הביטול קדם למכתבי ההכרה ההדדית ולחתימה על אוסלו בהמשך אותה שנה.¹³¹⁵

„קול השלום” נסגרה ב־1 באוקטובר 1993. התקווה אחרי אוסלו לוותה בחובות, בעלויות תחזוקה ובחשש לבטיחות הצוות.⁶

תוכנית לשמר אותה כמוזיאון לא יצאה לפועל. הספינה הוטבעה ב־28 בנובמבר 1993, כמעט חודשיים לאחר השידור האחרון.¹⁶

ב־1997 קיבלו נתן ופעיל זכויות האדם התוניסאי ח׳מייס שמארי את פרס נירנברג הבינלאומי לזכויות האדם. נתן מת ב־2008.¹⁷¹

הוא הרחיב את האפשרויות של פעולה אזרחית. טיסה יכלה לערער טאבו; תחנת רדיו יכלה להפוך שאיפה לקול מוכר; מבצע סיוע יכול היה לתרגם אכפתיות לציוד ולמחסה. גם הכישלונות והמחלוקות שייכים לסיפור. השאלה שהוא משאיר לקורא מעשית: מה יכול אזרח לעשות עוד לפני שניתן האישור, הושגה ההסכמה או הגיעה פריצת הדרך המדינית?